השעה 4.00 לפנות בוקר , עוד רגע אנחנו יוצאים משדה נחמיה ליום ארוך של פעילות שיסתיים אחרי 2350 מטר טיפוס ותשע שעות פעילות . המלון החמים שלנו במג'דל שמס נראה כרגע ממש רחוק. הרגליים עוד מרגישות את הטיפוס של אתמול במירון ועל הגב תיק עם ציוד שמזכיר יותר טיול שנתי מאשר משהו ספורטיבי.
הסיבה הרשמית לנוכחותנו כאן בשעה זאת היא הכנות של קבוצת SUMMIT לריצת אולטרה של 100 ק"מ בהרים שבין גרמניה לאוסטריה, בפועל כל קשר בין קבוצת הרצים המתלוננים לבין התחרות מקרי בהחלט, לפחות לשעה זאת של הבוקר . אני, כמו שאתם מבינים הגעתי עם יעד הרבה יותר צנוע .. לסיים את היום על הרגליים .
מתחילים , ריצה קלה לאורך הבניאס עם עצירות כל כמה דקות כדי לחכות לאחרונים , לסדר פנסים ומינהלות אחרות . 12 ק"מ ראשונים בשעתייים בואכה שמורת הבניאס . הכי חשוב , את הסנדויץ הראשון כבר אכלתי .. ועוד 2 ג'לים בשביל המתיקות . אני חושב כמה נקודות הייתי מאבד בקבוצה הקבועה שלי אם היו רואים את קצב הריצה שלי כרגע ..
"כמו שאתם מבינים , הגעתי עם יעד הרבה יותר צנוע .. לסיים את היום על הרגליים" , עופר במרכז התמונה
שש וחצי בבוקר , עכשיו מתחילים באמת , טיפוס של 300 מטר בקו ישר מהבניאס למבצר נמרוד , עליה סלעית רצופה וקשה שבסופה עוצרים ..נחים ואוכלים אפרופו , בייגלה וסנדוויץ , ממלאים מים בתיקים .. וקדימה לפיסגת החרמון.
מכאן , מתגלגל הסיפור בין הליכה טכנית של שעתיים בנחל גובתה , ריצה משולבת בהליכה בציר 5 ( שביל רחב המוביל מנוה אטיב לקופות החרמון ומטפס 500 מטר ), והסוכריה של המסלול – ציר החשמל עד לרכבל העליון וסיום עם ירידה של כמעט 800 מטר חזרה למלון. שעה ..ועוד שעה , טיפוס ומנוחה .. ועוד טיפוס .. סה"כ 38 קילומטרים מרתקים עם נופים ומזג אויר שמשתנה מדקה לדקה.
רוצה לשתף ברגע אחד – כבר שתים עשרה וחצי בצהריים , אחרי שמונה שעות על הרגליים , שביל הגולן נפתח ואני עובר לריצה קלילה ומשוחררת בירידה מתונה ,רץ ומדבר עם אילן כאילו רק מתחילים עכשיו בריצת שחרור. באמת ,אין תחושה עילאית מזו , אם לא מחשיבים את השפשפת הבלתי נמנעת ..
שמי עפר , כמו עוד עשרות אלפי גברים ונשים בגילי ( 48 .. אוטוטו 50 ) , מצאתי את עצמי תופח בתחילת שנות ה30 , מתחיל לרוץ בתחילת שנות ה40 ,משתתף בתחרויות , מנהל שיחות על נעליים ומחזיק צנצנת מגנזיום ליד המיטה . אז מה מביא אותי להיות חלק מקבוצה נבחרת של רצי אולטרה מקצועיים ונערצים ? התשובה פשוטה – החלטתי שאני מפרגן לעצמי הרפתקה .
השיחה הראשונה שלי עם אילן ,לפני חודשיים ומחנה האימונים הקודם של summit בדרום נשמעת היום מעט הזויה . רצת חצי מרתון בשעתיים חוזר אילן אחרי סיפורי הגבורה שלי, אין בעיה שתצליח לטפס את מעלה העקרבים פעמיים , הר שלמה , הר יואש ועוד כמה הרים ששכחתי את שמם בינתיים , מה זה 15 שעות ריצה ביומיים ו3000 מטר טיפוס למי שסיים את חצי מרתון ירושלים ?
אם להיות רציניים לרגע , אילן ורומן קיבלו ממני את הזוית הכי מתמסרת שלי ( אני מבטיח לרוץ בכוון אחד , אתם אחראים שאני מצליח לרוץ חזרה ) והצדיקו את הקרדיט big time , מהמחנה בדרום חזרתי באופוריה מוחלטת , עם ההבנה שכל מה שחשבתי על היכולות שלי , על המחסומים שלי היה בולשיט , היכולות שלי ( ..וכנראה של כל אחד מאתנו ) שונים לגמרי ממה שאנו חושבים .
על הדרך , למדתי להכיר קבוצה של אנשים מדהימים , שמין הסתם מנהלים קריירות רגילות לחלוטין מקיימים חיי משפחה ואפילו האימונים שלהם לא חורגים בהרבה מהמקובל . אז מה הופך אותם בעיניי לספורטאים נערצים ? קודם כל ההחלטה שזה מה שבא להם לעשות בזמן הפנוי שלהם , ההתמדה ובעקבותיה ההנאה והסיפוק של היצר ההרפתקני שקיים אצלם כמו אצל כמעט כל אחד מאתנו.
"…היכולות שלי ( ..וכנראה של כל אחד מאתנו ) שונים לגמרי ממה שאנו חושבים" , עופר ברגע אינטימי עם המצלמה
היום , רגע אחרי שסיימתי את מחנה צפון והטיפוס לחרמון , הטענה של רומן כי מירוץ של 60 ק"מ עם 3000 טיפוס אני יכול לעשות מחר בבוקר נשמעת לי מאד הגיונית , ברת ביצוע ואטרקטיבית למדי .בינתיים , אני מתכוון להמשיך לעשות את אותם 3 אימונים בשבוע ( ..ומדי פעם לזייף ) , מכור לשוקולד וסוחב כמה קילוגרמים עודפים , אבל משהו בסיסי בחיים שלי השתנה לתמיד – ההחלטה לקבל החלטות על פי מה שאני רוצה ולא על פי מה שהשדים הקטנים אומרים לי שאני יכול ..
מוזמנים להצטרף להרפתקה…
